חלומות. השראה. סיפור.

לפני שהעולם היה מתועש ומכונות החליפו ידיים, ילדים מגיל קטן, היו יושבים לצד הוריהם ולומדים מלאכה. וכך היתה מתגלגלת מדור לדור לדור. התימנים מתייחדים במלאכות אומנות עדינות, כך צורפות הפיליגרן, כמו הרקמה התימנית ואריגת השטיחים.

מלאכת הפיליגרן, שזהו שמה של סוג הצורפות הזו, מתחילה בחוטי כסף דקים, שהופכים אט אט לסלילים, וצורות, שהופכים לתכשיטים. כל תכשיט, כמו בעבודת יד הוא מעט שונה וייחודי אך גם שומר באדיקות על הסגנון והמסורת, על העיטורים שחוזרים על עצמם.

הצורפים שהגיעו ארצה, בעליות הראשונות מתימן, לא מצאו איך להתפרנס ולעבוד במקצוע שלהם, כשכל שהיה צריך בימים האלו הם עובדי אדמה ושותפים בבניית ההתיישבות. הצורפות התימנית כמעט אבדה.
עד שכמה מיושבי הארץ "הותיקים" גילו את המלאכה המדהימה, והעבודות המרהיבות, והחליטו להקים "בתי מלאכה" לייצור של תכשיטי פיליגרן. צורפים, נערים וילדים ישבו יום יום, וצרפו כמו בפס ייצור- תכשיטים רבים, יודאיקה, וכל שנתבקשו.
מנהלי המפעלים שילמו להם פרוטות, ואת אומנות היד מכרו כערכה הרב. על התכשיטים נחתם "מדינת ישראל" או שם המפעל. מי שבתחילה חשבו שאין מקום לאומנות במדינת ישראל הצעירה, גילו שיש ביקוש אדיר בארץ ובעולם.

ולמה רק כסף?
האגדה אומרת שיהודים בתימן נדרו שיצרפו בכסף עד בוא הגאולה, כסימן לגלות, לציפייה, לכיסופים.